מעניין לציין שאין שום בדיקת מעבדה שמאבחנת פיברומיאלגיה ולכן יש טענה שהכאב מגיע מפרשנות שגויה של המוח,
שגורמת לשליש מאוכלוסיית העולם להיות פשוט יותר רגישים יתר לכאב. 

REALLY ?

אתם עוקבים אחרי כדי להבין איך משתחררים מכאב, עזרתי כבר לאלפי אנשים להשתחרר ממנו ב 26 השנים האחרונות (עוד מהאלף הקודם)

אני מבינה בכאב (חוץ מזה שגם לי באופן אישי יש 2 בלטי דיסק)

אז תרשו לי להציע תסריט אחר, עם פחות תחושה של גזר דין. משהו שאני נתקלת בו הרבה:

תרשו לי להציע לכם תסריט חלופי:

הרי ידוע שמעל גיל 50:

ל 80% מהאנשים שלא מתלוננים על שום כאב, יש ניוון דיסק
ול 60% מהאנשים יש כבר לפחות בלט דיסק אחד (אם לא פריצת דיסק)?

כמובן שהאחוזים רק עולים עם השנים.

בהתחלה הבעיה שקטה. אין תלונות, אולי רק בקטנה, אבל אז יום אחד (בגלל סטרס, תאונת דרכים, מחלה), או דווקא בהדרגה בגלל עומס ושחיקה,

מופיע כאב בגב התחתון, במיוחד בגומות שלו (וזה כבר 2 נקודות מתוך 11 שצריך כדי לקבל אבחנה של פיברומיאלגיה)

ומשם הכאב יורד למפרקי הירך. תאמינו לי. זה קורה כל הזמן (הופה, עוד 2 נקודות מ 11, יש לנו כבר 4!)

וכשהגב התחתון ומפרקי הירך סובלים, היציבה משתנה, מה ששם המון עומס על הברכיים, והנה עוד 2 נקודות (היי, תראו, יש לנו כבר כבר 6 נקודות מתוך 11 כדי לקבל חותמת "חולה" בפיברומיאלגיה)

וכך זה ממשיך.

הבנתם?

ואלי לא.. כי בתוך מערבולת החיים האינטנסיביים שלנו רובינו לא רק לא מטפלים בעצמנו, אלא ההיפך, אנחנו מעמיסים על עצמנו ואז אנחנו רוצים שמישהו אחר (רופא או מטפל) יציל אותנו מעצמנו...

בקיצור - התבלבלנו.

נתנו לרופאים לשים עלינו חותמת, שכחנו שאנחנו הטפלים הטובים ביותר של עצמנו ושכל מה שצריך זה רק ללמוד איך, ונכנסנו אולי אפילו לתחושה שלא יהיה לזה סוף ומין הסתם אפילו לדיכאון. כאב כרוני בהחלט מדכא.

מזל שזה לא חייב להיות ככה!