הסיכוי שנתרגל לאורך זמן מושפע ישירות מהאופן בו אנחנו תופסים אותו

ולכן אני רוצה כאן במאמר הזה לתת לך את האני מאמין שלי. אולי יעזור לך לקרוא את זה:

כשאת מחליטה שהגיע הזמן להירשם לחוג התעמלות כזה או אחר, כי הרופא אמר לך שצריך, או כי חברה טובה המליצה, לא אתפלא כלל אם בסתר ליבך את כנראה חושבת על זה כסוג מסויים של עול: "עכשיו אני 'צריכה' לצאת מהבית, להתאמץ, לפנות זמן… אוףף"

תרגול רך עם הגוף, בשיטת סופטנס, הוא כמו מעשה אהבה.

כשהוא נעשה ברכות הוא פותח את הלב וגם את הגוף, הוא גורם לנו להרגיש נינוחים יותר בגופנו, יפים יותר בעיני עצמנו, הוא מרכך קמטי הבעה בפנים והוא גורם לעור שלנו לזהור.

כשמתרגלים לזנוח את הגישה התרבותית עליה גדלנו, שאומרת שתרגול טוב, ראוי שיהיה חזק ומאומץ, כשלומדים להשתחרר מתבניות כוחניות ולתרגל ברכות, בחמלה ובאהבה,

או אז מתוודעים לתחושות שהכרנו אולי רק כשהיינו ילדים. תחושות שהמשותף להן הוא תחושת הרפייה חדשה ולא מוכרת.

מתנועה לתנועה וממנוחה למנוחה הגוף מרפה את האחיזה ההרגלית שלו (אליה בכלל לא היינו מודעים עד לרגע שבו היא פוחתת ואף נעלמת) והתנועות הופכות להיות יותר ויותר אסטטיות, כשהן נעשות בחן וללא כל מאמץ.

בסיום מעשה האהבה התרגולי הזה עם הגוף, קם מהמזרן גוף חדש-ישן. גוף שמזמן (אולי עשרות שנים) לא פגשת. 

גוף שאת אוהבת אותו יותר, שאת מרגישה איתו יותר בנוח. יותר בבית. שנושא את עצמו עם יציבה יפה יותר, עם קלות תנועה שכבר שכחת איך היא מרגישה, עם שיווי משקל טוב יותר ועם פחות ופחות כאבים.

התחושות המתקבלות בהדרגה מגוף שכזה יגרמו לך להרגיש חיה, חיונית, קלה וזריזת תנועה ובעיקר הרבה יותר צעירה.

כל אדם מגיע לו שימצא לעצמו שעה קלה ביום "לעשות אהבה עם גופו" כדי לחוש את הגוף החדש-ישן שלו מתעורר.

אני מזמינה אותך לתרגל איתנו מכאן, במתנה. באהבה: